צלילים עטורי תיאטרון
הופעתו של המנצח האסטוני האורח אנדרס מוסטונן עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית יוצאת לדרך במין התפרצות תיאטרלית: "מארש טורקי" מתוך המחזה "גם הוא באצילים" שהלחין ז'אן בטיסט לולי למחזה של מולייר. תנועותיו הרחבות של מוסטונן, שמקרינות הנאה, מסמלות מיד סגנון שאינו רק חיצוני, ומתבטא גם במוזיקה רבת החן והתנופה שהוא מפיק מהנגנים. לאחר "שחוממנו" כהלכה במראש הטורקי הנ"ל ואחריו ב"באלט התענוגות" של לולי, נחת קונצ'רטו לכינור של ויוואלדי, קצר ומענג ביותר (אופוס 3 מס' 9, ברה-מג'ור). מוסטונן ניצח וניגן את תפקיד הסולו, כשדרכו בנגינה כדרכו בניצוח: שובבות ושעשוע מדבקים. בהמשך נחתה המנה העיקרית וה"רצינית" של הערב - הקונצ'רטו מס' 1 לצ'לו של שוסטקוביץ', שפתיחתו המתפרצת הריתמית, כמו סיפור שמספרים "מן האמצע", כמו התחברה לפתיחה המתפרצת הנ"ל של האירוע כולו. נגינתו הבוטחת של הצ'לן הלל צרי והצליל החם שלו עוררו רצון לשמוע את היצירה כולה שוב.
לאחר ההפסקה חלה תחילה ירידת מתח מסוימת, יחסית בלבד, בדמות אדאג'ו לכינור ותזמורת ק' 261 של מוצרט. זה פרק שאין מרבים לבצעו - מוצרט חיבר אותו כפרק אדאג'ו אלטרנטיבי לאדאג'ו הידוע של קונצ'רטו "הטורקי". פרק נחמד, שנעים להכיר. אחר כך כיכבה מעין בדיחה מוזיקלית ושמה "דנליאדה זעירה", מאת המלחין הגיאורגי הוותיק בן זמננו גיה קנצ'לי, שחוברה כמחווה לבמאי סרטים גיאורגי ושמו דאנלייה. המוזיקה היא מינימליסטית שבמינימליסטית, תיאטרלית, כולה מוטיב צעידה חוזר שמתובל מדי פעם בלחישת ההברה "קו" מפיות הנגנים. בקיצור: מעין בדיחה, קצת ארוכה מדי. סיומו של הקונצרט היה "עשרים ושש ואריאציות של מנגינת "לה פוליה", מאת אנטוניו סלייריי. הוואריאציות של סליירי הן מוזיקה נוצצת, כיפית לעילא.

תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית. מנצח וכנר סולן: אנדרס מוסטונן. צ'לן סולן: הלל צרי. כינור ראשון: גלעד הילדסהיים. תיאטרון גבעתיים 7.3.2011

אמש בקונצרט, חגי חיטרון "הארץ" 7.3.2011




  חוצה גבולות סגנוניים
באך ודאי היה אוהב את העיבוד שעשה רישאר גליאנו לקונצ'רטו שלו בפה מינור לצ'מבלו. אפשר לדמיין את המלחין הגרמני הבארוקי, שהתקין כל כך הרבה עיבודים ליצירותיו, ובעצמו העביר אותן ממדיום למדיום, מקול לכלי, מהקשר דתי לחילוני, ומסולו לאנסמבל, מקשיב לאקורדיון (שהומצא אחר זמנו) מנגן את תפקיד הצ'מבלו בקונצ'רטו, ושומע בו הדים מוכרים - לפעמים עוגב, בגלל הדמיון בין הכלים ששניהם מצוידים במקלדת ומופעלים על ידי זרם אוויר; לפעמים כינור, כשהצלילים העיליים מתנגשים ויוצרים אפקט של כלי קשת גבוה; ואפילו צ'מבלו, בזכות טכניקת הנגינה של הסולן, שניטרלה את הכלי מהעממיות שלו מצד אחד ומהשני מהסנטימנטאליות. רק יד שמאל קלקלה קצת את השורה, כי היא פשוט היתה אקורדיון לשמו, והזכירה מדי מפעם באיזה עולם מוסיקלי לא בארוקי ולא באכי אנחנו נמצאים.
נדמה שהיום רק התזמורת הקיבוצית מסוגלת להזמין אמן כמו גליאנו לקונצרטים שלה. המנהל המוסיקלי והמייסד שלה, ירון גוטפריד, ממשיך באידיאל הרפרטוארי שהנהיג וחוצה קווים סגנוניים, מביא עולמות שונים אל אולם הקונצרטים, צלילים שונים מכל קצוות העולם, ומערב אותם בטעם. גליאנו, מהגדולים בתחומו, הוא בעל נוכחות נעימה ושליטה וירטואוזית, וגם בהמשך הקונצרט ובסיומו, עם ואלס קטן - וזניח - מפרי עטו וקונצ'רטו של הארגנטינאי אסטור פיאצולה, כבש את לב הקהל הרב באולם.
בין כל אלה ניגנה התזמורת את היצירה המרכזית בערב, המוסיקה לבלט "אסטנסיה" של אלברטו חינסטרה - גם זאת כנראה רק היא מסוגלת לעשות. המלחין הזנוח, אחד הנפלאים שישנם, הוציא תחת ידו פנינה אמיתי, צבעונית, מרקידה במקצביה, קורצת לשלל סגנונות מודרניים ונטועה בתוך עממיות שכולה קסם. גוטפריד ניצח היטב, התזמורת - לכל אורך הערב, ניגנה יפה גם היא, ושוב עינגנה את קהלה בלי לחטוא בבידורו.

תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית. מנצח: ירון גוטפריד. סולן: רישאר גליאנו. אקורדיאון מיצירות באך, חינסטרה, גליאנו ופיאצולה, מוזיאון תל אביב 20.2.2011

אמש בקונצרט, נעם בן זאב "הארץ" 20.2.2011




  צלילים על צבעים
הזיקה בין האימפרסיוניזם במוסיקה ובאמנות הפלסטית עומדת במרכז הקונצרט של התזמורת הקאמרית הקיבוצית - נתניה

אימפרסיוניזם (דביסי וראוול), ניאו-קלאסיקה(רספיגי), מוסורגסקי - זה התפריט של קונצרט מאלף זה, בניצוחו של אורח מרומניה, כריסטיאן אורושאנו. עזרה על ידו הפסנתרנית המוסיקולוגית אירנה פרידלנד בעמדת מנחה ומסבירה.
פרידלנד ניסתה להצביע על הזיקה בין המוסיקה של מוריס ראוול ובין ציורים אימפרסיוניסטיים מתקופתו, ואחר כך סיפרה על הקשר בין "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי ובין מה שהוצג באותה תערוכה מסוימת שאליה התייחס ב"תמונות" שלו.
לדברי פרידלנד, אין ספק שקיימים מרכיבים מהותיים משותפים במוסיקה האימפרסיוניסטית (דביסי וראוול) ובציור האימפרסיוניסטי (קלוד מונה, למשל). הדוגמה שהביאה: טשטוש קווים אופייני בציור (שהרי הצייר האימפרסיוניסטי תופס רגע חולף, במהירות), והמשורר בודלר כתב כי "אמנות מוגדרת ומוחשית היא חילול השם", ובדומה - טשטוש הרמוני במוסיקה. ההסבר בנקודה זו כוללני, ספק אם שיעור ניכר מהקהל הבין מהו "טשטוש הרמוני". אך העיקר הוא שמלחינים וגם משוררים וציירים הכריזו והעידו על השראה הדדית ועל זיקה חזקה. פרידלנד (בהגזמת מה אפשר לומר שגם לצבע הקול העדין שלה היתה תרומה מוסיקלית לאירוע) הזכירה כי לימים האמין קנדינסקי שצבע הצליל של חצוצרה הוא צהוב, ואף הצמיד צבעים ספציפיים לכלים רבים אחרים, למעט פסנתר (שבצליליו גלומה כביכול קשת הצבעים כולה). והרי עוד את"א הופמן הרומנטיקן כתב כי "בגוון מוצאים מלודיה, הרמוניה וקונטרפונקט". אבל מעל לכל העיונים האלה חגג כביכול הקונצרט את ניצחון המוסיקה על האמנות הפלסטית; הצלילים (ואודה כי זו עמדה סובייקטיבית לגמרי) הביסו את הציורים שהוקרנו בנלווה להם והדבר בלט במיוחד בחלק השני של הקונצרט, שבו בוצעו "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי (בתזמור חדש ומעניין לתזמורת קאמרית, שערך אריה לבנון). פרילנד עצמה דאגה להצטדק בשם הצייר ויקטור הרטמן, ידידו של מוסורגסקי שכתב את היצירה כמין מחווה לעבודותיו של חברו, ואמרה כי כל מי שרואה את הציורים ששרדו מאותה תערוכה מתאכזב, שהרי ברור מיד שאין הם שקולים ולו במשהו למוסיקה הכבירה שנוצרה לכבודם.
התזמורת הקאמרית הקיבוצית-נתניה הוכיחה בקטעים רבים של האירוע כי בידה להפיק צלילים ערבים, עדינים, ולא רק להדהים בפורטיסימי. אולי יש לייחס זאת להשפעתו של המנצח האורח.


חגי חיטרון "הארץ" 16.1.2011



  ויוה נתניה
סדרת הקונצרטים של "תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית" אטרקטיבית במיוחד בשל הרפרטואר ובזכות האנסמבל הקולי החדש, הנחשב לאחד ההרכבים הטובים בארץ. סדרת הקונצרטים הנוכחית של התזמורת אטרקטיבית במיוחד בזכות הרפרטואר: שתי יצירות קוליות יפות ("דיקסיט דומינוס" של הנדל ו"שירת הגורל" מאת ברהמס) ואחת כלית (הסרנדה מספר 2 של ברהמס). לביצוע היצירות הקוליות מצטרף לתזמורת "האנסמבל הקולי החדש", הנחשב לאחד ההרכבים הווקאליים הטובים בארץ. את הקונצרט פתחה "שירת הגורל" של ברהמס, יצירה יפהפייה העוסקת בסבלם של בתי התמותה למול שלוותם הנצחית של שוכני השמיים. זו הייתה גירסה קאמרית מאופקת. לטעמי, היצירה הזו משכנעת יותר בפורמט סימפוני, עם מקהלה ותזמורת גדולות יותר.
באופן מפתיע, שיא הערב נרשם דווקא עם הסרנדה מספר 2 של ברהמס. הסרנדה הזו כתובה לכלי קשת נמוכים (ללא כינורות) ולכלי נשיפה, וסגנונה משלב צורות קלאסיות ובארוקיות. הפעם, ללא צורך בתיאום ואיזון עם המקהלה, הצליחה התזמורת להפגין יכולת מרשימה בהרבה.
גוטפריד הוביל את הנגנים לביצוע נעים וזורם, והציג צבעים יפים ואיזון מצוין בין החטיבות. הסרנדה חשפה גם את יכולתם הסולנית של כמה מנגני כלי הנשיפה של התזמורת , ובראשם האבובנית הראשונה המעולה הילה צברי-פלג.
בהחלט ביצוע מהנה.

את הקונצרט חתמה ה"דיקסיט דומינוס" של הנדל, יצירה בארוקית מפוארת המבוססת על פרק ק"י בתהילים ("אדוני שב לימיני"). התזמורת ניסתה לבצע את היצירה בהתאם לרוח התקופה, כשנגני הכינורות והוויולות מנגנים בעמידה. זה היה נחמד ומרענן. הביצוע היה בכיוונון מודרני ולא בארוקי. למה זה בעיה? כי הכתיבה של הנדל דורשת מזמרי המקהלה, ובמיוחד מזמרות הסופרן, לשיר די גבוה (הוא מגיע עד סי במול). בכיוונון המודרני הגבוה הדרישה הזו הופכת לקשה עוד יותר לביצוע, והתוצאה הייתה שהזמרות די קרעו את הגרון. למרות ההסתייגויות, גם הביצוע ל"דיקסיט דומינוס" שיקף הרבה כוונות טובות. חלקים ממנו היו יפים במיוחד, במיוחד הפרק הלפני אחרון הנוגע ללב (זה המתחיל במילים "מנחל בדרך ישתה").
לסיכום: ערב מהנה בסך הכל, במיוחד הסרנדה של ברהמס וחלקים מה"דיקסיט דומינוס" של הנדל. שווה ביקור.

תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית עם האנסמבל הקולי החדש והסולנים. מנצח: ירון גוטפריד. מוזיאון ת"א, מוצ"ש 25.12

עומר שומרוני "גלובס" 27.12.2011



  שער הרחמים
הביצוע לאופרה "רחמיו של טיטוס" בגבעת ברנר היה אירוע חשוב ששילב כמה אלמנטים מקוריים ביותר.

את האופרה "רחמיו של טיטוס" הלחין מוצרט בשנת חייו האחרונה, כשהיה כבר תשוש וחסר פרנסה. לכן הוא לא סרב להזמנה לכתוב יצירה לטקס הכתרתו של לאופולד השני, ראש הקיסרות הרומית, כמלך בוהמיה בפראג. מאחר ולא נותר זמן לכתוב טקסט חדש, השתמשו בזה הקיים. יש בכך הסבר לעובדה שהליברית הזו ארוכה, שופעת ברצ'יטטיבים (דיקלומים מקדמי עלילה) ובעצם לא קורה כלום המישור הדרמתי. בגישתו של הבמאי, ניב הופמן, מדובר במוטיב הנוצרי של סליחה ומחילה. טיטוס מוצג כנאור שאינו נכנע לתכתיבים, אך דמותו קצת הזויה ולא ממש ריאלית. הוא נראה תחילה כמריונטה ולאחר ניסיון ההתנקשות הוא משתנה ובוחר בחנינה, בניגוד לצפוי.
התזמורת, בניצוחו של ירון גוטפריד, התמקמה בחלק האחורי של הבמה, מה שיצר אפקט של צליל המגיע ממרחק, ולא צליל ישיר. תפקיד מרכזי יש לצ'מבלו המלווה את הרצ'יטטיבים. הנגן איתן שמייסר ניגן אותם בכל מאודו. הבמה אפורה למדי. יש בה שולחן ההופך בהמשך למשטח אנכי, וכסא בודד. מה שמופלא הוא הרעיון של ניב הופמן לשלב את רקדני קבוצת המחול "דה דה", שמשמשים תפאורה ופרשנות כאחד. הם מחוללים ביצריות רבה, לעיתים נראים כחייזרים, התלבושות שלהם קלאסיות בצבעי אפור, צבע ששולט בהפקה כולה. הם מעטרים את הרצ'יטטיבים ומוסיפים מימד מרשים לביצוע. בהפסקה, שבה אנו כבר יודעים על מזימת הרצח, הרקדנים מסתובבים באולם עם מסיכות ופנסים, "מחפשים" את הרוצח ותולים מודעות לשעת חרום. האם כך מגינים על דמוקרטיה בימינו? רעיון מדהים ומקורי ביותר.

לאורך האופרה מופיע מוטיב של צבע ירוק, המהווה מוטיב מנחה (או אידאה פיקס) וזה פריט קטן אך משמעותי. שישה זמרים ישראליים מוכשרים משתתפים בהפקה הזו, ושתיים מהן בלטו קצת יותר לטובה, אלה וסילביצקי ואיילה צימבלר, אך השירה בכללותה הפעם אינה מרגשת במיוחד. התלבושות של מאור צבר בעלות ייחוד ויופי דווקא באפרוריות הקלאסית שלהן והבימוי של ניב הופמן מעולה, מעניין מקורי ומוצלח. תזמורת נתניה-הקאמרית הקיבוצית צלצלה טוב, ומוזיקלית גם ממרחק. ביצוע ראשון לאופרה האחרונה של מוצרט הוא אירוע חשוב.

אורה בינור "מעריב" 21.10.2010



  מול אתגר קשה
התלונה הקבועה בקשר לאופרה זו של מוצרט, שחוברה בשנת חייו האחרונה (במקביל ל"חליל הקסם") היא ששיעור המוסיקה בה נמוך. במה דברים אמורים? בדקלומים ה"יבשים" ("רצ'יטטיבו סקו"), הנוסחתיים למדי מבחינה מוזיקלית, החוצצים בין אריה לאריה, או בין אריה לאנסמבל. כך היה נהוג בסגנון ה"אופרה סריה" שבו נכתבה יצירה זו. מקובל גם שבגלל לחץ זמן מסר הפעם מוצרט את הת3נה הרצ'יטטיבים לתלמידו זיסמאייר.
לפני הבמאי עומד אפוא אתגר קשה במיוחד: עליו לפצות על בעיה מבנית שקשורה לכאורה בז'אנר.
במשפט אחד: הופמן פתר את הבעיה. שילוב רקדנים (להקת דה-דה, כוריאוגרפיה יערה דולב ועמית גולדנברג) למלא את הפערים. הם משרים אווירה יצרית, לפרקים, קולעת לעלילה שמעצימה את הסיפור.
הזמרים ובראשם נימרוד גרינבוים, שירה רז ואפרת אלעזר ממלאים את תפקידם התובעני ברמה טובה.
בסך הכל מצטיירת "רחמיו של טיטוס" בהפקה זו כאופרה שנופלת אמנם מרמתן של חמש הגדולות שהוליד מוצרט אך עדיין היא יצירה חשובה, גדולה. לשמע החמישייה הקולית הסיום המערכה הראשונה, שגורמת ממש צמרמורת - כמו כל פגישה עם מוצרט בפסגות גאונותו - קשה להבין איך האופרה הזאת לא זכתה לפני כן בישראל לתשומת הלב המתבקשת. לתזמורת הקאמרית הקיבוצית נתניה ולמנהלה ירון גוטפריד מגיעה תודה נרגשת.

חגי חיטרון "הארץ" 17.10.2010



  טיטוס שולט
תזמורת נתניה (הקאמרית הקיבוצית) בחרה לפתוח פעילותה השנה באתגר: הפקת "רחמי טיטוס". מדובר באופרה מאוחרת של מוצרט, שאינה ידועה ואהובה כמו "חליל הקסם", "נישואי פיגארו" ואחרות - אך זוכה לעדנה ומוצגת בעולם בתדירות גוברת.
העלילה - ניסיון התנקשות בחיי הקיסר ומחילתו לקושרים - שימשה בסיס לעשרות אופרות במאה ה-18, כיוון שהצגת שליט נאור ורודף שלום התאימה לאירועים ממלכתיים כטקסי הכתרה ואחרים.
למעשה, עיון חוזר בטקסט חושף דמות חלשה שמקומה אינו על כס השלטון. מוזר שהעובדה חמקה מעיני הקהל של מוצרט ועמיתיו, אך כיום, כאשר מותר לבקר את הממשל (טוב, תלוי באיזו מדינה), האופרה רלוונטית מתמיד - ועל כך בדיוק נשען הבימוי של ניב הופמן.
טרם נשמעו צלילי הפתיחה, וכבר שתל הבמאי רמזים מטרידים שאילצו את הקהל להטיל ספק במניעי הדמויות, כך עד הסיום המפתיע (אך הגיוני) שרקם.
חולשה אחת לבימוי: הרקדנים, שאמורים להעשיר ו"להצעיר" את האופרה. מדי פעם זה מצליח, למשל בארייה הראשונה של טיטוס. למרות זאת עלה ביד הופמן לרקוח הפקה תוססת, המצטיינת בקצב מהיר - ודאי גם הודות לזמרים הצעירים וה"רעבים" שעמדו לרשותו.
המרתקת בינהם היא אפרת אלעזר-אשכנזי (ויטֶליה), שלה סופרן ייחודי, אפל, עשיר מאד בתחתית המנעד. על פניו אין זה קול "מוצרטי", ומכאן יתרונו. הזמרת לא חששה לשיר בחיספוס שהעצים את הדרמה. לאור התוצאה המסעירה, קיצוץ הארייה השניה שלה מקומם לא פחות מהשמטת קטעי המקהלה.
שירה רז (סֶסטו) התקשתה בקולורטורות בארייה הראשונה שלה (לליווי קסום של הקלרניתן ניצן כספי); השנייה בוצעה במהירות יתרה שהקלה על הזמרת, אך פגמה ברושם הרגשי. מנגד, יופיו הטבעי של הקול, כישרון המשחק וההתמודדות הראויה עם המנעד הנדרש אפשרו לרז לעצב דמות משכנעת, ואפילו מרגשת.
הזמרות הטובות ביותר מוזיקלית הן אַלה וסילֶביצקי (סֵרוִיליה), סופרן זוהר ומרהיב ביופיו; ואיילה צימבלר (אַניו), שהפליאה במיומנות קולית והעפילה לשיא נוגע ללב בארייה השניה שלה.
והגברים? נמרוד גרינבוים (טיטוס) רשם הישג מכובד, שהוכיח כי הליהוק המפתיע עולה בקנה אחד עם פרשנות הבמאי. האחרון העצים מעבר לצפוי את נוכחותו של פּוּבְּליו, תפקיד צנוע כביכול, שבוצע היטב ע"י יאיר גורן.
יש להסיר את הכובע בפני כל העושים במלאכה עבור התמודדותם המרשימה עם האתגר שנטלו על עצמם. בראבו!

TEL-AVIV CITY, אינטרנט, אוקטובר 2010



   רק בריאות
"בריאת העולם" של היידן בביצוע התזמורת הקאמרית הקיבוצית משקפת את אחד ההישגים היפים שלהם ב-40 השנים האחרונות.

התזמורת הקאמרית הקיבוצית מציינת 40 שנות פעילות מוזיקלית עם ביצוע רב מסרים של האורטוריה על בריאת העולם מאת היידן, המשקפת באופן נפלא את ההישגים היפים שלהם בשנים האחרונות. תחת שרביטו של המנצח ירון גוטפריד, שראוי לכל שבח שירעיפו עליו, גובשה התזמורת לגוף סימפוני, בעל צליל תזמורתי יפה ופתוח, והתוכניות המגוונות שלהם, אשר משיקות לז'אנרים שונים, הוסיפו להם גמישות ומשכו קהלים חדשים וצעירים.
את הביצוע של בריאת העולם אפיינה אווירה טובה והרבה זרימה. היידן התעלה על עצמו עם היכולת לצייר בצלילים את רחשי הבריאה, מתוהו ובבוהו, דרך סערות ומבול וכל שאר המאורעות כמו חושך ואור, יום ולילה, מים ויבשה.
שלושה זמרים מספרים לנו בשירתם את פלאי הבריאה: הסופרנית הישראלית יעל לויטה בתפקיד גבריאל, הטנור המעולה חבייר מורנו, ששירתו חמה ומלאת הבעה, כאוריאל, והבס הצעיר ריינר שירר כרפאל. היו לכל אחד מהם רגעים מדהימים, אבל יותר מכל היתה זו לויטה שממש ריתקה והפליאה בשירת האריה הארוכה והמיוחדת על הנשר הגאה שהמריא וחתך את האויר, על העפרוני ולבסוף על הזמיר. המעבר מהנשר לעפרוני המתוק היה מופלא כל כך, שהקהל הביע התלהבות רבה ובצדק. מקהלת פוטסדם, עליה אמון המנצח הישראלי אוד יפה, שרה מצוין, ובריאת העולם הוצגה לפנינו בכל ההדר הראוי, כמעשה שכרוך באיתני הטבע ובאופי האנושי. וכאן בדיוק טמון גם היופי הקיומי והמוזיקלי של היצירה.

"בריאת העולם" מאת היידן בביצוע תזמורת הקיבוצים עם ארבעה זמרים סולנים ומקהלת פוטסדם קנטוריי בניצוח ירון גוטפריד, משכן האופרה, תל אביב *****

אורה בינור, מעריב- המגזין 30.5.2010



   דיווה על במת הקיבוצית


הקהל שהגיע לקונצרט בסדרה הנוכחית של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, קיבל למעשה שני קונצרטים. החלק הראשון "אקדמי" במהותו והחלק השני קל ומבדר יותר ועל פי נוסחה זאת נכרה גם התלהבות המאזינים שגדשו כל פינה באולם. מוזיקלית היה כמובן קשר הגיוני ורציף בין שני חלקי הקונצרט וזאת בעיקר הודות לעיבודים המעניינים של ירון גוטפריד שגם ניצח על הקונצרט.
את הקונצרט פתחה יצירה חדשה של מנחם ויזנברג, קונצ`רטו למנדולינה ולתזמורת שחוברה לנגן אבי אביטל. על פי התכנייה ויזנברג בנה את היצירה מתוך אסוציאציות אישיות שלו לשני שמות - הנגן הסולן אבי אביטל וד"ר עזאדין אל עייש, הרופא העזתי שאשתו ובנותיו נהרגו במבצע "עופרת יצוקה". היצירה חשפה בדרכה את מבחר אפשרויות הפקת הצליל של המנדולינה, שנשמעת לעתים ככלי מוגבל בהיקף צליליו. בנגינת אבי אביטל המוגבלות נעלמת ואת הבמה מילא מבחר הצבעים והאפשרויות הרבות הקיימות בכלי, אלא שהיצירה החדשה בכללותה נותרה פרגמנטרית כשהמלודיות שלה נקטעת לעתים מזומנות ומותירה בעיקר סימני שאלה.
"האהבה הקוסמת" של דה פאייה, מעניקה מקום מרתק לזמרת הסולנית הממלאת את תפקידה של קַנדֶלַס, צוענייה שעל גופה השתלט דיבוק, רוחו של מאהבה המת. קטעי הזמרה ביצירה משולבים בפרקים אחרים שהנודע שבהם הוא "מחול האש" שהיה ללהיט נצחי.
יסמין לוי, "כבולה" במסגרת הקלאסית, העניקה ליציר את איכויות קולה ואישיותה, שנעמוד עליהן להלן, אלא שאלה, מסיבות שונות, לא באו לידי הביטוי הטוב ביותר בהופעה. ביטויי התשוקה, הפחד והאימה של הצוענייה הרדופה נשארו חבויים ולא מצאו את דרכם אל הבמה. התזמורת, בהובלה מוצלחת של גוטפריד, נתנה ביטוי לחריפות היצירה עם קטעי סולו מבריקים בעיקר של האבובנית הילה צברי פלג.

שולטת בבמה

חלקו השני של הקונצרט הוא כאמור סיפור ההצלחה של הערב כולו, יסמין לוי כאן, כבר ללא עמוד תווים שככל הנראה כבל אותה בחלק הראשון, משוחררת יותר ושולטת בבמה ללא עוררין. מה שתפר היטב את שני החלקים ליחידה אחת היו עיבודיו של ירון גוטפריד שנשאר בחלק מן השירים נאמן לגווני התזמור של מנואל דה פאייה, בשימוש מתוחכם בכלי הנשיפה מעץ, כהצללות לאיכות המייבבת של הכאב בשירים, אמירה נוקשה יותר בכלי המתכת וצרוף כלי הקשת במלודיות.
כוחה של לוי הוא ראשית כל, בקול שיש בו שימוש רב בוויבראטו, ובחלוקה אישית בין עוצמות לבין שתיקות ייחודיות לה. היא בוחרת דגשים שונים ובכך מושכת, באמצעות דיאלוג מתוחכם שהיא מנהלת עם המיקרופון שבידה, את הקהל להקשבה אחרת ולמעקב צמוד אחריה.
בהנחיית הקונצרט בשפה המיוחדת לה, יש קמצוץ הומור והענקת תכונת אופטימיות לשירים שנושאם אהבה נכזבת והכאב שבעקבותיה."זה השיר הכי קשה ששרתי ושאשיר אי פעם" הוא משפט המכין מראש תגובת קהל אוהדת ומרקיעה לשמים ועוד.
לצד ההצלחות הרבות בערב ושיתוף הפעולה בין יסמין לוי לבין התזמורת "הנגנים הנפלאים" בלשונה, רגעי השיא היו כשלוי חשה בבית בלווי גיטרה יחידה, בנגינה נהדרת של יחיאל חסון או בלווי כלי ההקשה של יוני גבעוני.
לוי הצליחה גם להפתיע במוזיקה שהיא עצמה מחברת. מי שיצרה קשר בין שירת הלדינו והפלמנקו הספרדי, שקסם לקהלים רבים בעולם פונה בשירים שהיא כותבת אל הרומנטיקה הפּוֹפ"ית וסיפורי האהבה האחרונה, אהבה המתקשה להתממש.
שירים אלה מקבלים צבעים של ואלס צרפתי ברוח שיריה של אדית פיאף או שנסוניירים צרפתיים אחרים. דווקא כאן בא המפגש עם הגוף התזמורתי לשיאו. שיתוף הפעולה של יסמין לוי עם תזמורת סימפונית, הוא חדש לה, וכדאי להקשיב לה כדי שיבואו שיתופי פעולה נוספים בהמשך.

"ספרד, אנדלוסיה ושירת הלדינו" - התזמורת הקאמרית הקיבוצית מארחת את יסמין לוי ואבי אביטל, 5 בינואר 2010, מוזיאון תל אביב לאמנות.

יוסי שיפמן - אתר "במה", 6/1/2010



   יסמין לוי עם הקאמרית הקיבוצית

הגם שלא דובר על ערב שלה אלא של הקאמרית הקיבוצית - באתי בשביל יסמין לוי, ואני מודה לתזמורת בניצוחו של ירון גוטפריד, שאפשרו לי להקשיב ליסמין עוד פעם בחיים, ומתנצל בפני נגן המנדולינה הנפלא אבי אביטל - שהיה גם הוא אורח בערב הזה, שאינני מתמקד בו, ויש סיבה (להתמקד)
באתי בשביל יסמין לוי, כי היא זמרת שממשיכה לעורר ריגושים במובן הכי פשוט של המילה. לפני הקונצרט, ראיינתי אותה, ועלתה שאלת העברית. כלומר: למה היא אינה שרה ומקליטה גם בעברית. התשובה הייתה ברורה לי כשמש, למרות שיסמין מאמינה שגם העברית תמצא דרכה אליה. עברית אינה שפת שירתה. כשהיא שרה בלדינו, בספרדית, היא יסמין לוי הכי אותנטית. תשאלו איך. אז זהו, שקורה פה הבלתי יאומן במונחים שאינם חייבים בהסברים רציונאליים.
הלדינו והספרדית הן ככל הנראה אחת הסיבות שבחו"ל היא ממריאה הרבה יותר גבוה מאשר אצלנו. כאן היא אורחת. את הפרגון בגדול היא מקבלת בעולם הגדול, שם היא מבוקשת, מוכרת דיסקים הלוואי על כל זמר מקומי.
הכל כמעט היה נפלא בערב הזה. התזמורת שצלצלה מהודק, אקוסטיקה מצוינת שעזרה לקלוט כל כלי.
יסמין עלתה בחלק הראשון של הערב שהוקדש למוסיקה של ספרד ושירת הלדינו לקחת חלק ב"האהבה הקוסמת" של דה פאייה. החלק השני של הערב היה כולו שלה, 8 שירים בליווי התזמורת. אם אפשר להגיד על זמרת - השמיים הם הגבול, אז יסמין מתקרבת לשם, ואינני מתנצל על הסופרלטיב.
ביצוע של שיר אחד מתוך השמונה עשה לי את זה. פה כבר לא מדובר בריגושים אלא בצמרורים, רעידות פנימיות, משהו שמחלחל אל מתחת לעור. השיר נקרא "בתו של חואן סימון" La Hija De Juan Simon, סיפור הצער הענק שמסופר ע"י יסמין על הקברן היחיד בכפר שקבר את בתו, למעשה את ליבו. יסמין שרה את השיר בליווי הגיטריסט יחיאל חסון (ללא התזמורת) בטונים כאילו הטרגדיה בעצמותיה, חווה את הצער בזמן אמת. סלסולי קולה הגיעו ממקומות שהם עמוק מאוד מתחת למיתרים. ביצוע כזה - לא שמעתי ממנה מעודי. ואחרי זה עלו חיוכים על הפנים, עם Adio Kerida. יסמין פתחה בלדינו מסורתי La Serena (בתולת הים) וסיימה בשיר המופלא El Amor Contigo מתוך אלבומה האחרון Sentir, מילים ולחן של יסמין, שיר שכבר עכשיו הוא קלאסיקה שמגיעה מזמרת אולטימטיבית, טנגו עם סולו חצוצרה - ושוב האהבה הבלתי אפשרית, מה שהיא לא ביקשה ממנו ומה שלו. העיבוד האקוסטי היפהפה של האלבום החליף לצבעים מרהיבים של התזמורת.
לעולם אינך מקבל ממנה משהו שכבר שמעת. אני לא מדבר על שירים, אלא על טונים, הבעה, עוצמות פנימיות שמטפסות למיתרי הקו. יסמין ממשיכה לחיות את השירים בעוצמה דרמטית המאפיינת זמרות פולק גדולות באמת.
אני ממתין כבר לקונצרט הבא שלה בארץ. יסמין תשוב בשלהי האביב לסדרת הופעות של האלבום Sentir, ואני מאחל לה ולעצמי שזה יהיה לא פחות חזק מהערב שלה עם הקאמרית הקיבוצית.

יוסי חרסונסקי - אתר האינטרנט, 6/1/2010



   זה זמן לא צחקתי עד דמעות כמו במופע אופרה בטירוף עם דוד זבה והתזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של ירון גוטפריד.
במקבץ הפרודיות שהגיש זבה זכו אצלי במקומות הראשונים הפרודיה על סגנון אופרה של רוסיני והפרודיה על הפסיון של באך בשם מטטאוס פסיון.
בחלקה הראשון של התוכנית הוצגה בהצלחה ובהנאה האופרה הקצרה האמפרסריו של מוצארט כשלצידו של דוד זבה מצטרפים הטנור גיא מנהיים וזמרות הסופרן יעל לויטה והילה בג'יו בבימויו של דני ארליך. במסווה של בדיחות הדעת וטוהר הצליל מותח מוצארט ביקורת מוסרית נוקבת על השיטה המעמדית וגם על האופרות שלו עצמו. בין הקטעים האופראים מבצעת התזמורת את הפתיחה איטלקיה באלג'יר של רוסיני בביצוע סוחף ובנגינה מצויינת במיוחד של כלי הנשיפה. ערב מהנה ומומלץ.

דני בלוך - "הצגה יומית" רשת ב' 20.4.09



   הגשש החיוור של המוזיקה הקלאסית

ערב מופלא של קומדיה ואופרה, בערב חדש של הקאמרית הקיבוצית
"אופרה בטירוף", בימוי: דני ארליך, מנצח: ירון גוטפריד

כבר זמן רב שלא נשמעו כל כך הרבה גלי צחוק במוזיאון תל אביב. הקאמרית הקיבוצית מצאה את הנוסחה: זה התחיל בביצוע רענן וקומי של האופרה "האימפרסריו" של מוצרט, שבו מתחרות שתי זמרות סופרן על תפקיד. דני ארליך ביים בחן ארבע דלתות, שולחן, שני כיסאות וזמרים מוכשרים ביותר - הילה בג'יו, יעל לויטה וגיא מנהיים.
התזמורת נשמעה היטב במיתרים, בכלי הנשיפה ובמיוחד בנגינת האבוב היפה. קטע הביניים היה ביצוע אופטימי של הפתיחה ל"איטלקיה מאלג'יר" של רוסיני. ואז הגיעה ההפתעה: "אופרה בטירוף", מופע סטנד-אפ שהולחן, נכתב, עובד ומוגש בידי דוד זבה.
הוא צוחק על עלילות האופרה, על הגיבור שחרב תקועה בחזהו והוא שר עשר דקות, על השירה הרוסית ועל מה לא.
זבה הוא לא רק כישרון ענק, הוא גם מביא למוזיקה הקלאסית את מה שהביאו הגששים לחיינו.

אורה בינור - מעריב המגזין תרבות 22.4.09



   מוזיקה איטלקית. או שמא רוסית?

התזמורת הקאמרית הקיבוצית מסיירת בימים אלו ברחבי הארץ ומעלה שני מופעים העוסקים באופרה ממבט ציני, אך אוהב.

חלקו הפותח של הקונצרט מוקדש לגירסה מעניינת לאופרה קומית קצרה מאת מוצרט, "האימפרסריו" (=סוכן, מפיק, אמרגן, יחצ"ן). קטעי המוסיקה (פתיחה, שתי אריות, טריו ואנסמבל) שובצו במסגרת עלילתית חדשה שנרקחה על ידי ניב הופמן, תוך שמירה על הקונספט המקורי (התככים שמאחורי הקלעים של עולם האופרה) ושימוש חכם בעובדות ובאנקדוטות מחיי מוצרט ומהצגת הבכורה של "האימפרסריו".
על אף שהשירה בגרמנית והדיאלוגים בעברית, אין תחושת דיסוננס בחיבור. להיתוך המשכנע אחראים הבמאי דני ארליך וארבעת הזמרים עתירי הכישרון העומדים לרשותו. אלו שולטים היטב בשירה, במשחק ובהיגוי, ומצוידים בחוש קומי וביכולת עבודת צוות מרשימה.
ואלו שמות: הבריטון דויד זבה, עליו ארחיב בהמשך; הטנור הנפלא גיא מנהיים; ושתי זמרות סופרן נהדרות - הילה בג'יו ויעל לויטה.
בהתאם להתבוננות הביקורתית בז'אנר, מוצרט הלחין לזמרות תפקידים מאתגרים, המאלצים אותן להעפיל לפסגות הצייצניות של המנעד. בג'יו ולויטה עומדות במשימה בכבוד, והתוצאה מענגת.
לתזמורת, בניצוח ירון גוטפריד, חלק אינטגרלי בהצלחה. הצליל אמנם אינו אותנטי, אך כפי שהעיר עמיתי המלומד בהקשר אחר, זה לא משנה, כל עוד הנגינה היא מיומנת. זה בדיוק המקרה שלפנינו - התזמורת מפגינה התלהבות וחינניות, מהן גם מוצרט היה נהנה.
הדבר היחיד שהפריע הוא מערכת ההגברה, שעיוותה את הקולות. האולם במוזיאון תל אביב אינו גדול, האקוסטיקה לא בעייתית, והזמרים הוכשרו להתמודד עם חללים גדולים בהרבה. נשאלת השאלה, איזה צורך יש מלכתחילה בהגברה?
התשובה נעוצה, אולי, בריבוי הדיאלוגים, המהווים נתח נכבד מ"האימפרסריו" גם במקור. ההגברה מונעת מהזמרים לשאוג אותם וכך לבזבז כוחות המיועדים לזמרה.
אבל למה הקטנוניות? עם או בלי הגברה, "האימפרסריו" היא פנינה שחבל להחמיץ. כמה נפלא זה יהיה, אם בתום סבב ההופעות הקצר (המסתיים בסוף אפריל), תימצאנה המסגרת והאפשרות להמשיך להעלות את ההפקה הקטנה-גדולה הזו.

בפתח החלק השני של הערב, ניגנה התזמורת את הפתיחה לאופרה "האיטלקיה באלג'יר" (רוסיני, 1813). הביצוע היה סביר, אך יכול לעבור מקצה שיפורים על מנת למצות מהמוסיקה את העסיסיות הרוסינית. לבמה חזר דויד זבה לביצוע המופע "אופרה בטירוף", אותו הוא מעלה בקביעות מ-2006.
לפני מספר חודשים צפיתי בגירסה המקורית, בה מלווה את זבה הפסנתרנית אירית רוב. "אופרה בטירוף" הוא סטנד-אפ מופרע, אינטליגנטי ומצחיק עד דמעות, המשתלח באופרה ובז'אנרים ווקאליים אחרים, ומומלץ בחום לשוחרי מוסיקה. פחות זה יותר
מן הגירסה הנוכחית הושמטו הפרודיות על ואגנר ודביסי. קצת חבל, אך הכף מתאזנת בזכות המאמץ הרב שהשקיע זבה בעיבוד לתזמורת. מדובר בשידרוג משמעותי שמעצים במידה ניכרת את האפקט של המופע כולו.

זבה מצהיר שהיה שמח להרחיק לכת ולכתוב עיבוד עוד יותר מסיבי לתזמורת סימפונית. אני בעד, וממליץ על הפילהרמונית. אולי זבה יאלץ את התזמורת להגיע למסת צליל קריטית, שתמוטט את היכל התרבות המצ'וקמק. כך סופסוף לא יהיה מנוס מלשפץ את האולם.

אבל גם ללא תזמורת בקנה מידה מאהלרי, גוטפריד והקאמרית הקיבוצית מספקים את הסחורה ונראים כנהנים מכל רגע. למעשה, הנגנים נקרעים מצחוק ומתאמצים מאד לחזור לתלם. איך אפשר להאשים אותם? המופע סוחף, על אחת כמה וכמה עבור מוזיקאים.

מילה טובה, לשם שינוי, על הקהל: מזמן לא נתקלתי בתגובה כל כך נלהבת, כנה ומרגשת למתרחש על הבמה. בניגוד לעדר הבורגנים האדיש שמגיע לפילהרמונית או לאופרה, הקהל קיבל את האמנים והיצירות בחום רב, והפגין הערכה וכבוד. לראיה, במהלך הערב לא נשמע אפילו סלולרי סורר אחד - וזאת מבלי שהתבקשו לכבות מכשירים בתחילת הקונצרט. וואוו! זאת ועוד: בסיום המופע לא נצפתה בריחה מיידית והמונית מהאולם. להיפך: הקהל הוסיף לשבת, למחוא כף ולהריע. איזה כיף.

דרכון אופראי - 21.4.2009, ,תל-אביב סיטי





   פרשנות מוזיקלית נהדרת לעמוס עוז

התזמורת הקאמרית הקיבוצית עם המקהלה הקאמרית תל אביב, בניצוח מיכאל שני.

שיאו של הקונצרט היה ביצוע בכורה ליצירתו של המלחין הישראלי חיים פרמונט "אותו הים" על פי ספרו של עמוס עוז. פרמונט מרבה להלחין מוזיקה המסתמכת על טקסטים של משוררים וסופרים ישראלים ותמיד יש יופי בחיבור הזה.
ביצירה זו הוא נשען על רעיון של המנצח מיכאל שני, שמצא ב"אותו הים" פרקים ידידותיים כמו אדג'יו, מגניפיקט, צליל ועוד. פרמונט הלחין חמישה מדריגלים נפלאים למקהלה ולתזמורת. "הספר הזה הוא כמו פרה שהמליטה שחף", אמר עוז בהומור על במת הקונצרט, "רציתי ספר שגם ישיר וגם ירקוד, שמוחק גבולות".
פרמונט נאמן מאוד לעצב, לתחינה ולתקווה במוזיקה, שאין בה דרמה גדולה והיא מתנהלת במרחב ובהבעות הרמוניות קודמות. זו יצירה לתפארת, שראוי לבצע אותה פעמים נוספות, והתזמורת הקאמרית הקיבוצית כמו קפצה איתה מדרגה, נגניה מיומנים ומלאי חיים - הן בצליל והן במסירות.
כשביצעו את מערת פינגאל של מנדלסון הם הפגינו כלי נשיפה מצויינים, סולו הקלרינטים, חצוצרות וקרנות שניגנו מוזיקלי ויפה.
כדאי שערב זה ייערך פעמים נוספות.

אורה בינור - מעריב 21.1.2009



   לא אותו הים

הקונצרט כלל שני מטעמים מהמאה ה-19 לצד יצירה חדשה משלנו, ואני מאמין שגם המאזינים השמרנים הרגישו שהחלק הישראלי - שירים מתוך "אותו הים" של עמוס עוז שהלחין חיים פרמונט - משתלבים להפליא בתוכנית. במקום המנצח הקבוע ירון גוטפריד הוביל הפעם המנצח מיכאל שני, מדריכה הקבוע של המקהלה הקאמרית תל אביב, מאז ייסדה לפני 20 שנה.
האירוע נפתח ב"מערת פינגאל" של מנדלסון, בביצוע טוב.
בהמשך הצטרפה המקהלה, ביצוע בכורה של "אותו הים", או בשמה הרשמי - חמישה מדריגלים למקהלה ותזמורת.
ערב לי הלבוש הפוסט-רומנטי הקודר שתפר פרמונט לשירים. זה לא היה "אותו הים" כמו בקריאה; המלים לא נשמעו היטב, אולי בגלל תנאי האולם (המקהלה נשמעה מן הסתם ברור יותר שלשום, במוזיאון תל אביב), אך בהאזנה צמודה לתוכנייה לא היה ספק שההתבוננויות של עוז זכו לפרשנות לוקחת לב שכולה עצב נעים. בעיקר בלט בכך השיר "אדג'יו", עם פסוקים כמו "הרוח סובב נושא על פני יערות וגבעות. סובב הולך לו, נושא, לא חושב ולא מערער".
הקונצרט הסתיים בלהיט בטוח נוסף והוא הסימפוניה החמישית של שוברט, בביצוע מכובד ומהנה בהחלט.

התזמורת הקאמרית הקיבוצית והמקהלה הקאמרית תל אביב. מנצח מיכאל שני. תיאטרון גבעתיים. 17.1

מתוך ביקורת חגי חיטרון ב"הארץ" - גלריה 21.1.2009



   איזה טירוף משגע

קונצרט התזמורת הקאמרית הקיבוצית.
בתוכנית: "מברודווי ועד הוליווד". המנצח: ירון גוטפריד.

"ג'אז הוא המוזיקה היחידה שבה ניתן לנגן את אותו תו לילה אחר לילה ובכל פעם באורח שונה", אמר פעם לאונרד ברנשטיין. כמו בסערה נפתח אמש הקונצרט עם הג'אז הזה שנשפך אל תוך הפתיחה "קנדיד" של ברנשטיין. פתאום זו הייתה נגינה עם אדרנלין, ברק וצליל נהדר. איזה טירוף משגע.

אולמות הקונצרטים שלנו שכחו מזמן את היופי של הספונטניות בנגינה. המנצח ירון גוטפריד החזיר אותה לקדמת הבמה. שם היא ילדה לפנינו זוג תאומים: את הדמיון ואת היצירתיות בנגינה. לפתע לא היה מקום לפיהוק ולנמנום. איזו חוצפה!

יושב לו ירון גוטפריד ליד הפסנתר וכסולן מנגן את "הרפסודיה בכחול" של גרשווין. הוא מנגן כאילו היה זה אוסקר לבנט בכבודו ובעצמו: פתוח. משוחרר. מסוגנן מאוד ומלא הפתעות. תענוג.

התזמורת הקאמרית הקיבוצית התגלתה אמש כסינדרלה של התזמורות שלנו, והיא הרימה את הראש למעלה וצחקה על כולם. צליל המיתרים שלה זורם כהוגן. כלי הנשיפה מבריקים. באיזו רשות מנגנת תזמורת רצינית עם שמחת חיים שכזאת?

מעל כולם המריאו שני הסולנים שסחפו את הקהל בשירים מתוך מחזות הזמר המפורסמים. קול הסופרן של אליסון ביוקנן פשוט חתך את האוויר בסכין. מהחום שנשפך מהקול שלה אפשר היה לחמם את כל תל אביב. הבריטון לאונרד רואו פשוט שיגע עם קול קטיפה מדהים. עם אותו הברק והעומק של פול רובסון האגדי. זוכרים?

שורה תחתונה: תזמורת הקיבוצים עזבה את עמק יזרעאל ושטה אמש במיסיסיפי. הייתם מאמינים? תאמינו.

חנוך רון "ידיעות אחרונות", 21.2.2008




   המחזה המוזיקלי חוזר לחיים

לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות שמזמנת התזמורת הקאמרית הקיבוצית - לשמוע מחזמר עם תזמורת סימפונית

תזמורת רבת תחפושות

סימן ההצלחה המובהק ביותר שיש לתזמורת הקאמרית הקיבוצית, מאז משמש ירון גוטפריד כמנהלה, היא יכולת ה"התחפשות". במה דברים אמורים? השם, או הביטוי תזמורת קאמרית, מדליק בזיכרון הקולקטיבי שלנו דימוי מסוים מאוד. תזמורת שמזוהה עם רפרטואר קבוע, פחות או יותר ומייד אחר כך קופצים השמות של התזמורות הקאמריות השונות בישראל או בחו"ל ומה שנותר הוא לקבוע מי מהן טובה יותר, מסקרנת יותר או פחות וכו`. גוטפריד שם לעצמו למטרה למצוא דרכים שבהן גם תזמורת קאמרית תישמע שונה בכל פעם אם בזכות המוזיקה שהיא מנגנת או אם בזכות סגנון הנגינה שמתגבש במהלך החזרות. התזמורת מפתיעה לפעמים כתזמורת בארוק לכל דבר, בפעם אחרת ברפרטואר רומנטי, או קלאסי. משם התזמורת קופצת מדי פעם לחיבורים עם מוזיקת עולם למיניה, דרום-אמריקה, הונגריה וכד`.

בסדרה הנוכחית, בייחוד בחלק השני של הקונצרט, התזמורת הקאמרית הקיבוצית מצליחה כתזמורת של המחזה המוזיקלי האמריקני. תזמורת טיילת או תזמורת בידור לכל דבר ועל כך מחמאות. התכנית הנוכחית נפתחת בפתיחה ל"קנדיד" של לנארד ברנשטיין ובמחצית הראשונה מנגנת התזמורת עם ירון גוטפריד כפסנתרן את ה"רפסודיה בכחול" של גרשווין.
שתי היצירות האלה נכנסו מזמן לרפרטואר של התזמורות הסימפוניות בכל מקום ולכאורה אין בבחירת היצירות שום חידוש או ייחוד תזמורתי. גוטפריד הפסנתרן עושה מלאכה מצוינת והתזמורת מחרה מחזיקה אחריו, אם כי כלי הנשיפה ממתכת נשמעו בתחילת הפתיחה של ברנשטיין, כמי שעוד חזרה שלהם בלבד יכולה רק להועיל. בחצי הראשון ניצלו שני הזמרים הסולנים, הסופרן אליסון בּיוּקֶנֶן והבריטון לנארד רוֹאוּ, את כישוריו הפסנתרניים של גוטפריד וכל אחד מהם שר בליוויו, להיטים ידועים של גרשווין כמו "הם לא יקחו את זה ממני" ו"מישהו שישמור עלי". מעין מתאבן לקראת המחצית השנייה.

המחצית השנייה, על טהרת המחזה המוזיקלי האמריקני, הייתה החגיגה הגדולה של הערב. שני הזמרים, אפריקנים-אמריקנים, היא אנגליה במוצאה, והוא אמריקני הם זמרי אופרה שקבלו ערב חופשי להתבדר בו והם עשו זאת בצורה הטובה ביותר. הם הקדימו מספר מלים לשירתם ודיברו על המוזיקה ועל קרוב הלבבות. מדהים לחשוב שכאשר רובם הגדול של מחזות הזמר האלו נכתבו והושרו לראשונה, לא הותר לזמרים שחורים להופיע על במות התיאטראות המקצועיים של ברודוויי. בדבר אחד אין כל ספק - המוזיקה של ריצ`רד רוג`רס "המלך ואני", "דרום פסיפיק", "אוקלהומה", של ג`רום קרן "ספינת השעשועים" ושל פרדריק לואו "גברתי הנאווה", הוציאה מן התזמורת הקיבוצית וממנצחם ירון גוטפריד את המיטב.

החלק הזה בתכנית הזכיר לי את תזמורת הבידור, תזמורת סימפונית שפעלה כגוף של "קול ישראל" בשנות השישים וכל כולה הוקדשה לתפארת המוזיקה הקלאסית הקלה או המוזיקה הקלה. לשמוע מחזמר עם תזמורת סימפונית ולא עם הרכב מזדמן שעמד לרשותו של מפיק א` או ב` ברגע מסוים, זו חוויה שנמנעת מאיתנו מזה שנים והערב הזה רק חיזק את תחושת החסר.

בסדרת הקונצרטים החמישית "מברודויי ועד הוליווד", מספקת התזמורת הקאמרית הקיבוצית לקהל בישראל מצרך שמזמן נעלם מן התפריט המוזיקלי בישראל ועל כך הרבה מחמאות והרבה ברכות. אל תחמיצו!

התזמורת הקאמרית הקיבוצית סדרת קונצרטים מס` 5 : מברודווי ועד הוליווד , מוזיאון תל-אביב לאמנות

יוסי שיפמן, "הבמה", 21/2/2008





   הקיבוצים חוגגים באך

כאילו כל חייהם ניגנו מוסיקת בארוק בכלי התקופה, אפילו כאילו נולדו בימיו של באך עצמו, חגגו אתמול נגני התזמורת הקאמרית הקיבוצית בטבעיות, כלאחר יד כמעט, בנגינת מוסיקה חילונית של המלחין מימי שירותו בחצר הנסיך בעיר קתן. אי אפשר לגזול מהם את ההישג הזה, למרות שחלק נכבד ממנו צריך לזקוף לזכותו של המנצח שלו עד-אל - ישראלי שפועל בלב הסגנון ההיסטורי בביצוע מוסיקה עתיקה, והביא עמו לתזמורת את כל מאפייניו המובהקים של סגנון זה ובראשם ההתיחסות הישירה, נעדרת רגשנות והצטעצעות, לבאך ולמלחינים בני זמנו.

תענוג היה לראות אתמול את הקשר בין המנצח לתזמורת, ולהיווכח במטמורפוזה שעברו הנגנים תחת שרביטו. עד-אל אומר כולו ביטחון על הבמה, אזניו, עיניו וידיו נמצאות בכל, וכשרונו הגדול הוא הריתמוס. כל המוטוריות של באך בשלושה קונצ'רטי ברנדנבורגיים התבלטה בערב זה בניצוחו, לעיתים במהירות עצומה שהושגה בקלות, לעיתים במקצבי הריקוד המוטעמים והסאונד שהפיק מהתזמורת היה צלול בלי אקספרסיוויות. עד-אל הוא מהמנצחים שיודעים לסגת מאור הזרקורים עד כמה שאפשר: הוא אמנם בולט בנוכחותו, אבל לעולם לא מושך פוקוס. הנחיצות שלו סמויה, והיא נחשפה רק בקונצ'רטו החמישי בו יש לצ'מבלו תפקיד סולני מורכב. ההתרכזות של עד-אל בנגינה השתקפה מיד ברפיון שאחז בתזמורת ביצירה זו.

הקונצרט הציג גם קבוצת סולנים מעולה: בתפקידי הסולו בקונצ'רטי - בחמישי התבלטה הכנרת הנהדרת אלה ואולין - ובאריות של "קנטטת חתונה" לסופרן ותזמורת (מס' 202), כמעט כולן בצירוף כלי אובליגטו: פגוט, אבוב וכינור. הסופרן קורנליה סמואלס שרה יפה, כלי העץ והכינור הנעימו, והקהל לא נתן לאמנים לרדת מהבמה - בצדק.

נעם בן זאב, "הארץ", 22.4.2007




   "פשוט מקסים!"

הקאמרית הקיבוצית מנגנת באך

איזו הפתעה נעימה. הקאמרית הקיבוצית נשמעה בקונצרט הזה כמו שלא שמעתי אותה מעולם: מדויקת, מעודנת, רכה ומלאת סגנון, ממש כמו תזמורת בארוק מתמחה. הקרדיט מגיע ברובו לשלו עד-אל , צ'מבליסט ומנצח ישראלי שיושב כבר שנים בחו"ל. עד-אל נחשב למומחה עולמי בביצוע מוסיקת בארוק, ומגיע לארץ לעיתים די רחוקות. הפעם הוא הגיע לא רק כסולן אלא גם כמנצח, ולצידו קבוצה נבחרת מנגני התזמורת. התוצאה, כאמור, הפתיעה מאוד לטובה.

התכנית כללה שלושה מהקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך (מס' 1, 3 ו - 5), שבכל אחד קבוצת סולנים שונה. הנגנים של הקאמרית הקיבוצית הראו שיש להם תכונה שאין למרבית נגני התזמורות האחרות: גמישות סגנונית. הם הלכו לקראת עד-אל את ה"אקסטרה מייל", וניגנו את המוסיקה המורכבת של באך בצליל חם ונטול לחץ. זה נכון גם לגבי הסולנים המעולים, שבאו כולם מתוך התזמורת. פשוט מקסים. עוד בתכנית הופיעה הזמרת הגרמניה קורנליה סמואליס, עם "קנטטת החתונה" המפורסמת ואריה מקנטטה 32. סמואליס הציגה קול יפה ועשיר, אבל- באופן מפתיע- מצאתי את עצמי נהנה הרבה יותר מהיצירות הכליות. יופי של קונצרט, וראוי לציין שהוא יחזור עוד כמה פעמים ברחבי הארץ.

עומר שומרוני, "גלובס", 22.4.2007




   באך מודרני ונועז

נגני הקאמרית הקיבוצית כבר מתורגלים לקפץ מסגנון לסגנון וממהות מוזיקלית אחת לשנייה וזה ככל הנראה עושה להם טוב. השילובים שירון גוטפריד, המנהל המוזיקלי מארגן להם לאורך העונות משפיעים איכות ורעננות המשמרת את עצמה.

בסדרת הקונצרטים הנוכחית כל היצירות הן פרי עטו של יוהן סבסטיאן באך.
שלו עד-אל, בכיר צ`מבלני ישראל, העושה את רוב ימיו בכל שנה בדרכים, מבסיסים באירופה ובצפון אמריקה, הוא ערובה לאיכות באשר לנגינת באך. בכל ביקור שלו בישראל התחושה הזאת מתחזקת. הפעם למשל הקדנצה שהוא ניגן בסוף הפרק הראשון בקונצ`רטו הברנדנבורגי החמישי, הייתה לדידי שיא הערב. בגעש אשדות הצליל שנבעו ושצפו מן הצ`מבלו, הוכיח עד-אל את אמנותו הגדולה. ה"באך" שלו נשמע מודרני ונועז ועם זאת יש בו הרבה מסורת. איך זה קורה? תצטרכו לשמוע בעצמכם בהמשך הופעותיה של התזמורת בארץ.

בעבודה שהשקיע עד-אל עם התזמורת, הוא הקים גוף סולני בתוך התזמורת, אלה יחד יצרו את תחושת הקונצ`רטו גרוסו, קבוצה א` מול קבוצה ב` בתוך התזמורת, וגם סולנים בקונצרט. בין הסולנים בלטו הכנרים אלה ואולין וגלעד הילדסהיים, הילה צברי-פלג שניגנה באבוב ונגנית הבסון אלינוי יוגב.
עבודתו של שלו עד-אל, שניצח מן המקלדת, הוציאה מן הנגנים את המיטב. התזמורת הקאמרית הקיבוצית נשמעה כאנסמבל בארוקי לכל דבר.

בסיכומה של ביקורת, חשוב להדגיש שהתזמורת הקאמרית הקיבוצית מפתיעה בכל פעם מחדש והיא הייתה ל"תזמורת לכל עת ולכל סגנון" במובנים החיוביים ביותר של הביטויים הללו.

יוסי שיפמן, אתר "במה", אפריל 2007




   מוזיקה שחורה לבנה

התזמורת הקאמרית הקיבוצית שוב התעלתה

בגרסה הקונצרטנטית של פורגי-ובס, שהועלתה בשבוע שעבר הזמרים האפרו-אמריקאים אליסון ביוקאנן (סופרן) וליאונרד רואו (בריטון), עשו ככל יכולתם כדי לתת למסר המוזיקלי גם את הטון והצבע המתאימים. הצליח בכך בעיקר רואו, שמעבר לקולו ידע לשלב תנועה אופיינית על הבימה, דבר שהוסיף נפח מרשים לקטעים שביצע.

דווקא יצירתו של אדוארד אלכנסדר מקדאול ( 1860-1908), מלחין אמריקאי שיש להניח כי שמו אינו ידוע למרבית הקוראים, בוצעה באופן מלהיב. בסוויטה תזמורתית מס' 2, "האינדיאנית", הוכיחה שוב התזמורת הקאמרית הקיבוצית, בניצוחו של מנהלה המוזיקלי (הנפלא) ירון גוטפריד, את יכולתה. היה זה ביצוע טכני מוקפד, נקי ונעים לאוזן, הקהל שמילא את האולם העלה בסיומו של הקונצרט שוב ושוב את משתתפיו - המנצח, התזמורת, הסולנים וההרכב הקולי - אל הבימה. קונצרט נוסף יתקיים בעין- השופט ב- 21.1.

אריק בשן, "קיבוץ", 19.1.2007




   פשוט נפלא, נקודה

פתיחת הפסטיבל באבו-גוש גרמה להתעלות של ממש
פתיחת הפסטיבל ה-30 למוסיקה ווקאלית באבו-גוש: התזמורת הקאמרית הקיבוצית, מקהלת "זמרי פילהרמוניה" והזמרים גל ג'יימס, עדנה פרוחניק, הומברטו איירבה פינו ונוח בריגר. מנצח: ירון גוטפריד.
דומה שהקונצרט הזה יכול להיות המתנה היפה והמוצלחת ביותר שירון גוטפריד יכול היה לבקש (ולקבל) ביום הולדתו ה- 38. לא רק שבחר בשתי יצירות מופלאות ביופיין "סטאבט מאטר" ("עמדה האם בצערה, בוכיה לצד הצלב") מאת רינברגר ומאת רוסיני, המתחברות יחד בטבעיות, אלא שגם הביצוע הכולל היה מלא חום ורוך, עם מנה גדושה של עצב ויגון רוחני. הרבה מאד שבחים מגיעים למקהלת "זמרי פילהרמוניה" שפתחו את יצירתו הכמעט רומנטית של ריינברגר בשירה נוגעת ללב, צלולה ומרטיטה וסיימו את יצירתו של רוסיני ("ככלות גופי תן לנפשי את זהר גן העדן") בשקט שהיתה בו קדושה. אין מקום הולם יותר למימוש כל היופי הקולי הזה מאשר בכנסיה הגדולה בפסטיבל.
רוסיני כתב למעשה אופרה דתית על האם המיוסרת שבנה נצלב. לשם כך גויסו ארבעה זמרים נהדרים, וגאוותי על כך ששלושה מהם ישראליים: גל ג'ימס הסופר-מוסיקלית שהיטיבה כל כך באריה הדרמטית שלה, עדנה פרוחניק שקולה זרם בחום וביופי, נוח בריגר שהתעלה ממש באריית הבאס שלו והטנור שכבש את הקהל אך היה טיפה לחוץ בקולו.
מקונצרט כזה, שבו לא היה מקום אחד פנוי בכנסיה, יוצאים מבושמים, בהתעלות של ממש, והישגיהם של המוסיקאים הישראליים עושים המון טוב בנשמה.
איזו פתיחה נהדרת לפסטיבל, כמו גם הישג מרשים ביותר לקאמרית הקיבוצית ומנצחה.

אורה בינור - "מעריב", 12 באוקטובר 2006




   רוסיני מלטף אוזניים

כאשר מקהלת "זמרי פילהרמוניה" הראתה את יכולתה מיד בתחילת הקונצרט, עם יצירה לא ידועה מאת ריינברגר, היה ברור שגם בחלק המרכזי של הערב, כלומר ב"סטאבט מאטר" מאת רוסיני צפוי ביצוע מהנה. גם במקרה של ריינברגר מדובר ב"סטאבט מאטר", שנכתב כחמישים שנה לאחר זה של רוסיני, אך הוא כתוב בסגנון קרוב - לב ליבה של האופראיות האיטלקית הקלה שנכנסת ישר לאוזניים. היצירה של ריינברגר קצרה, נעימה מאד, וזכתה לליווי רך ותואם מידי חברי חטיבת כלי הקשת של התזמורת. לאחר מכן חזרנו שוב אל תחילת המאה ה-19 עם יצירה קצרה לאבוב ותזמורת מאת הומל.
ב"סטאבט מאטר" של רוסיני הושגה רמת ביצוע טובה מאד, בזכות המקהלה, ובכיכובם של הזמרות הסולניות, גל ג'יימס ועדנה פרוחניק וזמר הבס נוח בריגר. זמר הטנור האורח הפיק קול חזק אך הגשתו היתה גסה וחסרת עידון. ראוי לציין שוב שברגעים מסויימים בקעה מגרונן של הזמרות הישראליות איכות ביצוע ברמה בינלאומית, הן מצד ההפקה הקולית לעצמה והן מצד העיצוב המוסיקלי.
עם זאת, טיפה ריסון של העוצמה ושל הרטט הקולי האופראי היתה יכולה לשדרג את התוצאה עוד יותר. וכאמור, המקהלה הפגינה הכנה מדוקדקת, רכות של קולות ובסיכום, בפרק "ככלות גופי" הושגו רגעים מצמררים של ממש. קונצרט זה, שהוא הישג למנצח ירון גוטפריד, שהוביל את הכל, חוזר במקומות אחרים בארץ. כדאי!

חגי חיטרון - "הארץ", 8/10/2006




   ..."מעשה כשפים! תאמינו"

קבלו את הסינדרלה של התזמורות.! הפתעה! פתאום קמה לה תזמורת קטנה, הקאמרית הקיבוצית, ומרימה ראש בגאווה. הקלאסי דר בכפיפה אחת, בקונצרט אחד, עם האתני והפולקלור. תאמינו.
הנוסחה המנצחת: בכל 'אשם' ירון גוטפריד, המנהל הצעיר והמנצח הראשי של התזמורת.
הוא פנה לקהל הצעיר ועשה מעשה כשפים: עירבב באך עם פולקלור, מוצארט עם טנגו, מנדלסון עם אקורדיון. הכל בבלנדר אחד - עד שהתקבל משקה מוסיקלי תוסס.

חנוך רון - "ידיעות אחרונות", 24/6/05




   "המיסה של באך, בביצוע התזמורת הקאמרית הקיבוצית בניצוח ירון גוטפריד ומקהלת פוטסדם, זכתה לביצוע מסוגנן ואנרגטי, והיה זה אתגר מוסיקלי שהניב הנאה והתרגשות"

אורה בינור - "מעריב", 26/10/05





   "התזמורת הקאמרית הקיבוצית הפכה בשנים האחרונות לכוכבת: יש לה קהל שממלא אולמות, מוחא כפיים ודורש הדרנים, היא יודעת לנסוך חגיגיות בקונצרטים שלה, מין ייחוד שמדבר ללב הקהל...ההתרגשות היתה גדולה".

נעם בן זאב - "הארץ", 7/7/05





   משקה מוגז

התזמורת הקאמרית הקיבוצית תציע בעונה הקרובה כמה פסגות מוסיקליות

הפתעה! פתאום קמה לה תזמורת קטנה, הקאמרית הקיבוצית, מרימה ראש בגאווה ומעיזה ללעוג לכל חברותיה. התזמורת הקאמרית הקיבוצית מגישה עונה חדשה מופלאה: שירת המלאכים של באך ומוצארט נושקת למוסיקת העולם. הקלאסי דר בכפיפה אחת, בקונצרט אחד, עם האתני והפולקלור. תאמינו. קבלו את סינדרלה של התזמורות.
הנוסחה המנצחת: בכל 'אשם' ירון גוטפריד, המנהל הצעיר והמנצח הראשי של התזמורת. לפני כמה שנים הוא קיבל תזמורת מפוררת, הלך והרים אותה מהקרשים. איך? פשוט.
הוא פנה לקהל הצעיר ועשה מעשה כשפים: עירבב באך עם פולקלור, מוצארט עם טנגו, מנדלסון עם אקורדיון. הכל בבלנדר אחד - עד שהתקבל משקה מוסיקלי תוסס. ובעונה הבאה אפילו יותר מזה.

שירת המלאכים: פתיחת העונה שייכת לבאך - המיסה הגדולה בסי מינור, עם המקהלה הקאמרית של פוטסדם, גרמניה. קונצרט אחר יוקדש השנה, איך לא, למוצארט והפעם המיסה הגדולה בדו מינור. על שתי פסגות האוורסט הווקאלי הזה מי יכול לוותר?
האתני היפה: קונצרט שכולו "זוהר צפוני", יצירות משגעות של גריג וסיבליוס מחבקות מוסיקה נורווגית עממית עם אנסמבל מיתרים מנורווגיה. הכל בקונצרט אחד.
ויש גם קונצרט של לילות ספרד: "הכובע משולש הקצוות" של דה פאיה מול סלוודור ברוטונס הספרדי (המלחין שגם ינצח) ביצירתו "פיוז'ן". כל אלה יחד עם מוסיקה ספרדית ועברית מימי הביניים. מסקרן.

בין הוירטואוזים הגדולים שיתארחו בעונה: קרל היינץ שטאפנס, נגן הקלרינט הראשון של הפילהרמונית של ברלין, נחשב היום לאחד מגדולי נגני הכלי בעולם, והוא מגיש תוכנית שלא מהעולם הזה: הקונצ'רטו המרגש של מוצרט מול קטעים לקלרינט ולתזמורת של בני גודמן והקינוח - הסימפוניה המופלאה 'הטראגית' של שוברט. בקונצרט אחר יתארח רישאר גלינו (צרפת), גדול נגני האקורדיון היום בעולם. בתוכנית: מיצירות חינסטרה, רוול, פיאצולה וגליאנו עצמו. צפוי תענוג!
מוסיקה ומחול: כאן מחכה קונצרט מולטימדיה - 'מוסיקת על פני המים' מאת הנדל, היצירה החגיגית של הבארוק, תבוצע עם מחול על הבמה בכוריאוגרפיה של נועה דר. כמו כן תהיה מוסיקה קסומה נוספת: 'פליאס ומלסינדה' מאת פורה.
יצירה ישראלית: הקאמרית הקיבוצית מוכיחה לכולם שהיא שייכת לכאן ולעכשיו, חולקת כבוד ליצירות מקור. בתוכניות השנה יצירות בביצועי הבכורה של ליאור נבוק, ירון גוטפריד וחיים פרמונט. ואתם, אל תחששו מה'מודרנה'. אלה לא יצירות של בום טראח. יצירות עכשוויות אבל קומוניקטיביות.

שורה תחתונה: לא לחכות. לקנות!

חנוך רון, "ידיעות אחרונות" 24/6/05





   שלושה מגניפיקטים

התזמורת הקאמרית הקיבוצית הפכה בשנים האחרונות לכוכבת: יש לה קהל שממלא אולמות, מוחא כפיים ודורש הדרנים - ומקבל אותם: היא יודעת תמיד לנסוך איזו חגיגיות בקונצרטים שלה, מן ייחוד שמדבר ללב הקהל הזה.
אתמול למשל היא זיהתה את החיבה הגדולה שלה - הביזארית המקצת, חובה להוסיף - של הקהל הישראלי למזמורי ה"סטאבס מאטר" וה"מגניפיקט" הקתוליים, והגישה לו שלושה מגניפיקטים, עם מקהלה גדולה, ומנצח בעל נוכחות כריזמטית.
זה עבד, וההתרגשות היתה גדולה.

נועם בן זאב, " הארץ" 7/7/05





  "הקונצרטים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית מלאי חיים, התכניות אותנטיות ולא נועדו להתחנף, והמבצעים מצויינים!
הקהל הרב שזורם לקונצרטים מעיד לא רק על הפופולריות של עירב הסגנונות הזה אלא בעיקר על ההנאה מהדרך שבה הדבר נעשה."

נועם בן זאב, " הארץ" 18/5/05





  "הקאמרית הקיבוצית מביאה רוח רעננה לאולם הקונצרטים השמרני. התלהבות הנגנים, יחד עם תוכניות רעננות, יוצרת קונצרט מעשיר ומענג כאחד."

אורה בינור, "מעריב" 28/3/05





  "ירון גוטפריד פרע את השטר. כשהתמנה למנהל אמנותי של הקאמרית הקיבוצית, הכריז על התחייבותו לקרב את המאזינים לתזמורת, לחצות קווים סגנוניים ולחשוב קצת אחרת על מסורות הקונצרט הקלאסי. מירשמים כאלה מתממשים בדרך כלל בחנפנות לקהל ובכישלון בלתי נמנע שבא בעקבותיה. אך גוטפריד גם התחייב לא להוריד את הרמה האמנותית ולא לקנות הישגים כאלה ברדידות של תוכן ומחשבה. אתמול, מול קהל שמלא את מוזיאון תל אביב וגלש למעברים ולמדרגות, הוא הראה איך אפשר לרקוד על שתי החתונות: גם לנגן ברמה גבוהה בלי פשרות וגם לענג קהל ! "

נעם בן זאב, "הארץ" 7/03/2004